נשים רבות משוות את עצמן לאמהות אחרות – היא נמצאת עם הילדים שלה יותר ממני, היא מקדישה זמן איכות לכל ילד בנפרד ואני לא מצליחה, היא אף פעם לא צועקת ואני…. ההשוואה היא מיותרת והתשובה האם את אמא טובה או לא נמצאת אך ורק בך בדרך שבה את בוחרת לחנך את ילדייך. מיה שטיינהרדט-זיו, מדריכת הורים של אדלר ובעלת School Mamamaya בית הספר להכשרת יועצות להורות ושינה, עושה סדר ואומרת לנו איך תדעי שאת באמת נוהגת כאימא טובה:
- את מלמדת את הילדים לעשות דברים בעצמם בהתאם לגילם וליכולתם:
- א. שנת החיים הראשונה: לשהות לבד על מזרון פעילות ולשחק במשך כמה דקות באופן עצמאי. להירדם בכוחות עצמם, להחזיק לבד את בקבוק האוכל או המים ולקחת מוצץ באופן עצמאי.
- ב. גיל שנתיים עד 3: לעזור בעבודות בית קלות: לסדר גרביים במגירה, לפזר מהמדיח או לפנות מהשולחן כלי פלסטיק, לקפל מגבות מטבח, להביא פרטי לבוש שונים ולהחזיר למקום צעצועים באופן עצמאי.
- ג. גיל 4-5: התלבשות עצמאית, התקלחות עצמאית, התארגנות עצמאית בבוקר ובערב, נעילת נעליים וסידור קניות מהסופר.
- ד. גיל ביה”ס: להשגיח על אח צעיר כשאת מתקלחת, לפתוח את הבית, לנעול, לסדר קניות בארון או במקרר, להטעין מדיח, בישול בסיסי (טוסט, ביצה, לחתוך סלט…).
כל דבר אחר שהילדים יכולים לעשות למען עצמם או למען סביבתם, יפתח אותם ויגרום להם לתחושת שייכות למשפחה ובעיקר לתחושה שהם דרושים לנו ותרומתם לבית למשפחה ולעצמם – נחוצה.
- את לא מתביישת להתייעץ עם ילדייך – למרות שהם קטנטנים, יש להם המון מה להציע. אם את מתייעצת איתם, מבקשת את חוות דעתם או את עזרתם, את מעצימה אותם וגורמת להם להרגיש שהדעה שלהם חשובה, שהיא שווה. ילד שמרגיש שיש משמעות לדעה שלו, ישקיע בה ויפתח אותה גם בעתיד.
- את מאפשרת לילד שלך לבחור ולשאת בתוצאות הבחירה שלו – בחירות קטנות יומיומיות מאמנות את הילדים בקבלת החלטות, ובנשיאה בתוצאות של הבחירה. למשל – יש חשש שירד גשם, אפשרי ליד לבחור אם לקחת מטריה. אם יפרוץ גשם והוא יצטרך להמתין, להסתתר, להשאיל מחבר או חס וחלילה להירטב – הוא ילמד להבא לבחור אחר. אם תכריחי אותו לקחת מטריה, גם אם ישתמש בה ואח”כ את תגידי לו “אמרתי לך… איזה מזל שלקחת מטריה” הוא לא ילמד לבחור או לשאת בתוצאות בחירותיו אלא להפך – הוא ילמד לעשות רק מה שאומרים לו ולא ידע לחשוב בעצמו מה נכון לו ומה הוא צריך על מנת לשפר את מצבו.
- את רואה את הדרך ולא רק את התוצאה, ומראה אותה לילדך שילמד להעריך את הדרך – הילד שלך התאמץ מאוד, אבל בסוף לא הצליח. אם את רואה את המאמץ, את הדרך ואת הרצון, מעודדת את זה ומדגישה את הנסיון – גם הילד יעריך את עצמו על המאמץ שעשה. לדוגמא, כשהילד לומד לקרוא, הסתכלו על הפרטים הקטנים – חיבור האותיות, טעם הקריאה, הזהירות, ההשקעה, המאמץ, ההשתדלות – כל אלו הם הדרך שהוא עושה על מנת להקריא ולו פסקה אחת באופן איטי. ככל שיתאמן ויחזור על הדברים הקצב ישתפר, היכולת תשתכלל והדרך תהיה קלה יותר. התוצאה זה לא מה שמשנה אלא הדרך! אם הילד למד למבחן בבית הספר ולא הצליח כמו שהוא רצה או ציפה, תזכירי לו שהוא למד, התכונן ועשה את הדרך בצורה הטובה ביותר ורק בזמן האמת במבחן עצמו הוא לא הצליח. זה יתן לו מוטיבציה להמשיך והוא לא יקח איתו את המטען המאכזב איתו.
- את מבינה שכל אחד רואה את הדברים מנקודת מבטו– קוראים לזה “סובייקטיביות של המבט”. יכול להיות שאת והילד שלך תראו אחרת דברים או לא תסכימו על פריט אם הוא באופנה או על כמה שכבות ללבוש כי עכשיו “קר מאוד” או “קר רק קצת”. לילדים שלנו יש הסתכלות שונה על דברים כי לכל אחד יש מחשבות שונות, רצונות שונים, טעם שונה, העדפה שונה וחשוב ללמוד לקבל ולכבד את טעמו והעדפתו של האחר. מפתיע לגלות ככל שהם גדלים שיכול להיות שאת טועה, או לא יודעת את כל התמונה, ודווקא הם “קוראים את המפה של חייהם” בצורה שנכונה להם יותר.
- את לא מתערבת במריבות של הילדים ומלמדת אותם להסתדר בכוחות עצמם – כשהילדים שלך רבים או מתווכחים את לא השופט ולא התליין. תפקידך ללמד אותם לתקשר ביניהם. תפקידך הוא לא לדבר בשם צד אחד או להגן על צד שני. אל תפתרי להם את הסכסוך, למדי אותם לפתור את הבעיה בדיבור בכוחות עצמם, למדי תיווך, פשרה, גישור. “מריבות אחים” הוא שדה האימונים של “יחסים עם אחרים” – אפשרי להם להתאמן עם הגדרת גבולות ברורים: בלי מכות ובלי “עושק המיעוט” (אחד שתמיד מוותר, אחד שתמיד נעלב, שניים נגד אחד, גדולים נגד צעיר וכו’).
- את מאמינה בילד שלך בלב שלם – כשאת אומרת לילד שלך “אני אתך” את מתכוונת לזה באמת. כאשר הגננת קוראת לך לבירור או מנהלת ביה”ס תזכרי שאת באה מהצד של הילד. את לא בצד שלו אם את צועקת, כועסת ומקבלת את דעתו של הצד השני מבלי להקשיב לילד שלך ולראות את הדברים מנקודת המבט שלו. אולי הוא טעה, אולי הוא התבלבל, אבל את אמא שלו. פועל יוצא של התנהגות הורית שכזו היא שכשאת מאמינה בילד שלך, הוא לומד שהוא ראוי שיאמינו לו, והוא לומד להאמין בעצמו.
- את מחנכת את ילדיך בגישה של “הדגמת הדרך” – את לא יכולה להגיד לילדייך “בבית שלנו לא צועקים” אבל את צועקת על הילדים כל הזמן. את לא יכולה להגיד “אצלנו לא מקללים” ולך מתפלקת איזו קללה קטנה כשמישהו חותך אותך בכביש או כשעוקפים אותך בתור. זכרי כי אלו החוויות שמרכיבות את יומו של ילדך בגן ובביה”ס, סוג של מלחמת הישרדות, אז אם לך מותר – גם להם מותר ולהפך, אם את מקפידה שלא, אז גם הם יקפידו – שלא.
- את אוהבת את עצמך וזוכרת את צרכייך – את זוכרת שאת לא רק אמא, אלא גם בן אדם. את זוכרת לעשות את מה שאת אוהבת בתוך המעגל המטורף של השגרה. אצל אחת זה הרצון לעשות ספורט, אצל שניה זה ללכת לשופינג ואצל השלישית זה פשוט להתעורר מאוחר כשאפשר… הורה שמכבד את עצמו ואת צרכיו מלמד את ילדיו לכבד אותו כהורה וכאדם, ובהמשך הם לומדים לכבד את עצמם ואת זכותם.
- את מכבדת את בן זוגך ומלמדת את הילדים “יחסים מה הם” – ילדים גדלים עם מיתוסים והבנות על החיים על פי מה שהם רואים בבית. אם נקפיד לדבר בכבוד לבן זוגנו – הם ילמדו לדבר בכבוד לחבריהם ולבני זוגם. אם נכבד הסכמים שבן הזוג כינן עם הילדים, למרות שהם מפריעים לנו (אבל זה לא סוף העולם בענייננו) – הילדים ילמדו לכבד הסכמים שאחרים עשו ויבינו שבעולם הזה יש לנהל תקשורת ויחסים. זכרו כי זוגיות הורית היא מודל לזוגיות עבור ילדיכם, הם צופים בכם כל הזמן.
על פי מיה שטיינהרדט-זיו, חינוך ילדינו הוא המשימה הארוכה והמורכבת ביותר שאנחנו נדרשים לעשות לאורך חיינו הבוגרים. אנחנו עולים על רכבת ההורות בלידת הילד הבכור שלנו, עם כל ילד נוסף שנולד – נוסף לו עוד קרון לרכבת ההורות הפרטית. הרכבת ממשיכה לדהור קדימה, עוברת בדרכי נוף מדהימים אבל גם במדברות צחיחים ובדרכים עקלקלות. אין צורך להשוות בין הרכבת שלנו לרכבת של האמא שאנחנו רואים בגינה – איננו יודעים באיזה שלב של המסע היא נמצאת, כמה קרונות מחוברים לה ברכבת ומה קורה בכל קרון או בכל חלק של המסע. התרכזו ברכבת הפרטית שלכם, היו קשובים לעצמכם, לילדיכם, וביחד תמצאו את התשובות להורות הטובה שמתאימה לכם.
מיה מאמאמיה
מומחית בהורות ושינה
בעלת מאמאמיה סקול
054-2277377
[email protected]
